יום ראשון, 31 במאי 2015

מישראל לאוגנדה על כנפי היזמות

שאל ישראלי  ממוצע אם הוא יודע משהו על אוגנדה ואני מאמין  שהסיכויים הם לפחות 50% שיענה  על שני דברים שהוא יודע וגם 50% שלא ידע דבר.
לגבי שני הדברים שהוא יודע, אני מניח שרוב הקבוצה תגיע מפלח ה "40+" של האוכלוסייה, ושני הדברים הם כמובן הרצל והמבצע המפורסם של צה"ל שבו נהרג יוני נתניהו ז"ל.
הרצל שרצה ב 1903 להיענות בחיוב לאפשרות שהוצעה לו להקים בית יהודי באוגנדה ומבצע אנטבה של 1976, שהיה מהמבצעים הנועזים ביותר שידע העולם המודרני בניסיון שחרור חטופים באירוע טרור.
ובזה יסתכם הידע, אני משער.
כמובן, ייתכן שרבים מבני ה 40 מינוס לא ידעו יותר מדי לא על זה ולא על זה, ולמה אני בכלל מבלבל את המוח על אוגנדה, הרי יש הרבה דברים יותר חשובים שצריך לדעת בעולמנו מלבד "עוד מדינה אפריקאית" אי שם.


אז אני יכול לספר לכם מניסיוני האישי שלומדים הרבה דברים שאתה נמצא "שם" באוגנדה, ו"שם" הייתי לבדי לפני פחות משבועיים, 16 יום שבהם התנדבתי לתת סדנאות, חייתי עם אנשי המקום, טיילתי כתרמילאי + קצת, נכחתי  והתהלכתי בטבע המקסים והתוודעתי לאנשים היפים והפשוטים.
הייתי הלבן היחיד בן שחורי עור, המערבי יחיד, היהודי יחיד, הישראלי יחיד, האדם "מבוגר" יחיד (ואני לא כל כך רואה את עצמי כ"מבוגר" אבל, מילא, העובדה היא שלא פגשתי יותר מאדם אחד או שניים שהיו בגילאים מעל 55...), האורח היחיד בגסט-האוס, היחיד, היחיד....וזה היה מעולה!
ולא רק מעולה----הלכתי לתת מעט מהכלים המקצועיים שאני עוסק בהם עם יזמים בארץ לטובת יזמים צעירים בקמפלה, בירת אוגנדה, הרי אני מגיע מ ה , Start-up Nation of Israel יש לי מה להעניק.
אני יכול להגיד- עם יד על הלב- למדתי מהם לא פחות ממה שהם למדו ממני, אם אכן למדו ממני... ואף נדמה לי שקבלתי יותר...


איך זה התחיל?... למה אוגנדה?


כאן התשובות קלות לי. זה התחיל כמה שהיה על "אש קטנה"- ואני מדבר  ש"אש הקטנה" של יותר משלושים שנה, פתאום הבשילה.
ולמה אוגנדה? מקרי, לגמרי במקרה.
מאז ימי כסטודנט לתואר ראשון באריזונה, ארה"ב, דרך טיולי תרמילאות במדינות המתפתחות (של אז) באסיה, תמיד הייתה לי התשוקה לעסוק בפיתוח בינלאומי, לסייע בהטבת החיים של מקומות עניים באמצעות שיפור החינוך, הרפואה ופיתוח הקהילתי.
נכון שהסיוע הזה לא תמיד עובד, למרות הון העתק שהושקע במשך עשרות שנים, אבל מצד שני, חלו גם התפתחויות חיוביות.
בכל מקרה, לא אני עשיתי אותם וגם לא השתתפתי כלל בצורה משמעותית.
הכוון המקצועי שלי לקח כוון אחר- לטוב או פחות לטוב- בעלייתי ארצה בפעם הראשונה, וגם חזרתי בפעם השנייה והשלישית.
כפי שאתם מבינים, היו עוד דברים בראש.
היו זמנים, החלטות והחיים שהיו...


לפני 3 שנים החלטתי שהגיע הזמן לעשות התנדבות בעולם השלישי בצורה משמעותית יותר, טיולים משפחתיים וזוגיים, חוויות מקסימות כולן, לא נתנו לי תחושה של תרומה של ממש.
אשתי, מירב, שהייתה מוכנה ללכת איתי די רחוק בקטע של הטיולים (וגם זה לא דבר מובן מאליו), פחות התחברה לפרויקט הזה.

התחלתי לחפור לעצמי וגם לאינטרנט- איך מבצעים התנדבות ללא מסגרת מוכנה עם כל מיליון הכללים שלה, ללא צורך לשלם להתנדב (תופעה מאוד ידועה, אגב), לבוא ולהתנדב מתוך הדברים המקצועיים שלי ולא להיות עוד אדם שמסייד גדר ומשחק עם הילדים בחצר?
חפרתי...ומצאתי, דרך מודעה שפרסמתי באתר מסוים- מישהו מאוגנדה שמספר לי על מרכז שבו הוא מתנדב, מרכז העוסק במתן ספרים לנוער שנמצא בבית-ספר אך אין לו כסף לקנות ספרים, אין לו מקום שבו יכול לשבת ולקרוא.
המרכז הזה, Kawempe Youth Centre, מתכוון להרחיב את שרותיו לתמוך בפיתוח יזמות אצל צעירים (גילאים 18-35), שכבת הגיל שבה 2 מתוך 3 איש נמצאים ללא עבודה במדינה ענייה.
האיש הלא מוכר לי הדליק אצלי את המוטיבציה ותוך כדי מיילים ופייסבוקים התחלתי לגבש תוכנית שלמה. התלהבתי ואז... ירדתי מהרעיון.
ב 2012 בתי נכנסה לקורס קצינים, אשתי לא גילתה שום רצון לעשות את הדבר הזה ואני החלטתי שנכון לוותר.
גם את זה צריך לדעת לעשות לפעמים...


עברו שנתיים. ב 2014 צץ בי שוב הרעיון הזה אבל הפעם היתה לי הזדמנות לעשות את זה במקום אחר, בקירגיסטן במרכז אסיה, כחלק מכנס של ארגון "צעירי סרווס", שבו אני חבר, חשבתי שכאן נוצרה הזדמנות וגם אפשר ליהנות מטרקים ברכס הרים יפהפה...
קבלתי "אישור" מבת הזוג (צריך גם לדעת עם מי להתחתן), קניתי כרטיס והתכניות כבר היו מוכנות, גם התרמיל וגם ההתלהבות.
ואז... החמאס לא היה מודע לתכניות שלי והתחילו לעוף טילים בשמי ישראל, מלחמה בעזה ובני, גיל.....שם!! ביטלתי כרטיס.
רות סוף.



עברה חצי שנה. התחלתי להרגיש כמו הלל הזקן, "...אם לא עכשיו אימתי?".
אפיזודה של 9 ימים בבית-חולים של אבי בן ה 92 נתן לי רוח גבית. עכשיו, עכשיו, עכשיו!!!
חזרתי להוא מאוגנדה---"אתה זוכר אותי?"---כן, הוא זכר והעביר אותי למנהלת ומשם הכל התחיל להתרומם.
תכניות נרקמו עד הפרט האחרון, הכרטיס נקנה, ההכנות נכנסו להילוך גבוה, החמאס, החיזבאללה וכל שאר הידידים החליטו לתת לי חלון הפעם ,וב 30.4.2015 הגיע הזמן.
כדברי קהלת, " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".

קדימה יזמים צעירים- הגעתי!
רק כשהגעתי הבנתי כמה דברים.
ראשית, שהמארחת והשותפה שלי לפרויקט, מנכ"ל העמותה, אישה מקומית מקסימה בשם אסתר, כלל לא הבינה מה אני עושה אבל זה נראה לה שונה ומעניין אז למה לא?...
שנית, התחלתי לפקפק לעצמי, "מכל הדברים שחסרים להם פה, דווקא הדברים ה"אמריקאים האלה"- זה מה שהם צריכים? האם הם ישתפו פעולה? ייתרמו מכל המאמץ?".
אסתר גם שיתפה אותי שהיא חששה שאף אחד לא יגיע אך לא אמרה לי, היא רק לא ידעה שאני חששתי מאותו דבר רק לא אמרתי לה.
אבל אלה היו חששות שווא.
הגיעו, ועוד איך, במספרים מעל המצופה! 55 אוגנדים לקחו 4 בקרים (והיו כאלה שהיו פחות) ובאו לחוות מה האיש הזה מישראל רוצה לתת להם.
ביום השלישי סגרנו דלתות כי כבר לא היה מקום לשבת והיו כאלה שממש התדפקו על הדלתות.
לא היה להם מושג מה קורה שם מעבר לדלת אבל הם רצו להיות שם! הרגשתי ככוכב רוק לכמה שעות :-) - נחמד...
מהר מאוד למדתי מי אלה ה"יזמים הצעירים" שלפני.
אוזני הישראליות שמעו כבר מעשרות יזמים צעירים בחודשים האחרונים בארץ על היזמות שבראשם, אפליקציה לזה, תוכנה קטנה לזה, אלגוריתם שמאיץ מהירות, דבר שמחבר את זה ואת זה, בונה קהילה בווב להם ולהם, והנה אני מבקש מיזמי הסדנא להציג את עצמם:
"יש לי חזיר אחד בבית ואני רוצה לגרום לחזיר הזה להביא לי כסף שאוכל לממן את הלימודים שלי"
"יש לי כמה עיזים בבית, אני רוצה לעזור להורים שלי ולאחים שלי בבית-ספר"
"יש לי עץ בכפר שממנו ניתן ליצור מפעל קטן ליצור מטאטאים"
" יש לי חנות קטנה (ברחוב) ואני מוכר דברי אוכל"
"אני מייצר סנדלים ביד", "אני תופרת שמלות אופנה", ועוד כאלה וכאלה.
ברור לי כבר- אלה חבר'ה שבשבילם היזמות היא דרך לשרוד, לייצר כסף למחייה.
וכמובן היו גם אחרים:
" אני רוצה לעסוק במכירת נדל"ן ובניית בתים"
"יש לי עסק להקמת אתרי אינטרנט"
"יש לי חנות צילום"
"אני רוצה לגייס כסף להקמת בית-ספר שילמד דברים מעשיים יותר שצעירים יוכלו לתפקד בשוק העבודה בצורה יעילה יותר.
ועוד, ועוד...
אני עשיתי את שלי כמיטב יכולתי: הנחתי אותם בתרגילי קוצ'ינג, הם בנו איתי את חזונם, בנו תכניות לשנה, סיפרו סיפורים לעסקים, אפילו הנחתי אותם- לראשונה בחייהם אני מאמין- בתרגיל של דמיון מודרך לעבר העתיד.
ביום האחרון עשינו מאסטרמיינד, איזה יופי....
הכל התקבל בזרועות פתוחות, חיוכים, צחוקים ודיונים, נאמר לי שאני עושה איתם דברים שאף אחד לא עשה מעולם- וביננו, מה כבר עשיתי!- דיברו בזוגות, בקבוצות קטנות, מול כל המשתתפחם שבחדר ספרו סיפורים שאף פעם לא סיפרו, הגדירו מטרות וקבלו תמיכה לדרך שלהם.
התגובות האישיות היו מרגשות: היו כמובן אלה שראו אותי כ"תקווה למקור כספי", זה היה צפוי אבל קבלו את התשובה השלילית שלי ברוח טובה, היו אלה שאמרו ש"שיניתי את חייהם", "שיניתי את  דרך החשיבה שלהם", "נתתי להם עידוד ואמונה שזה אפשרי", ועוד....
בואו נגיד אם רק 10% מהדבר הזה נכון אני יכול להגיד, "דיינו".
הרגשתי שעשיתי משהו, התעודות שחילקתי בסוף ריגשו אותי, שהניסיון שהתחלתי דרך חיפוש באינטרנט נשא פרי.
גם האימון האישי שנתתי למנכ"לית, האימון הקבוצתי שנתתי לצוות, כל הדברים האלה נגעו בי יותר מכל טיול אחר שעשיתי.
הפידבק היה מעולה, התמונות יצאו  יפה– ועוד לא סיפרתי על ההנחייה בחושך כי נפל החשמל לפחות חצי מהזמן והגנרטור לא תמיד עבד כי שכחו לארגן את הדלק לגנרטור,  העיזים שטיילו לנו ליד הכיתה , (מרכז הזה מוקם בתוך שכונת עוני ובעבר היה שם מזבלה עד שהגיעו הספרים והרצון לשינוי), וכשירד מבול הגשם היה קצת קשה לשמוע את כולם, ובלי חשמל לא תמיד ראיתי מי מדבר-...חוויה, הכל חוויה, חוויה מיוחדת.
ומה תגידו על היזמות הזאת? ביום האחרון אני מגיע למקום המפגש ואני רואה פרוסות מולי על שולחן ההרשמה כ 20 תמונות שלי- עבדכם הנאמן פרוס שם---אני שואל, "מה זה?" ואני מקבל תשובה, "אחד ממשתתפי הסדנה, בעל חנות הצילום, הדפיס את התמונות. הוא מוכר אותן למשתתפים".
"מוכר אותן למשתתפים"? לא יאומן!! לא האמנתי שמישהו ירצה לקנות תמונה כזאת אבל אמרתי לאדון היזם, "אני אקנה אחד, לא שאני נזקק לעוד תמונה של עצמי, רק בגלל שאני כל-כך מתרשם מהיוזמה שלך!" הוא חייך, הודה לי ובתוך שנייה הדולר היה ביד שלו.
עוד תרומה קטנה שלי ליזמות באוגנדה.


אז מה אני למדת מהם על יזמות?
אולי חלק מהקוראים שואלים את השאלה הזאת, הרי אני הגעתי עם המותג שאני מגיע מישראל,
מה "start-up nation", והאמת היא שיש לנו ארץ נהדרת ומה זה מתקדמת!! והם... אני לא חושב שרוב המשתתפים שבאו משכבות היותר עניות של קמפלה ידעו בדיוק איפה זה ומה זה ישראל, אבל אני דאגתי לספר להם על הדברים הנפלאים שנבנו אצלנו, על איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו, על מעטים מול רבים, על מהגרים רבים מאוד, על 2000 שנות גלות, וכו', זה באמת סיפור מרגש ויש לנו הרבה הרבה במה להתגאות.
למדתי הרבה מאוד מהאנשים הפשוטים והחביבים שישבו בקהל, את הדברים שאולי אנחנו פעם ידענו וכבר שכחנו.
יכולתי לראות שוב את הרעב שלהם לידע, הצמא לפיתוח יכולות, הדחף לעשות משהו חדש או שונה על מנת לבנות עתיד טוב יותר לעצמם.
ראיתי ושמעתי שוב מה זה להיות במקום שה"אין" החומרי הוא תמיד גדול יותר מה "יש" החומרי אבל איך בכל זאת רוצים ליהנות מהחיים.
שמעתי איך משפחות שלמות מגדלות אחת את השנייה, אח מביא לאח או לאחות, הקשר המשפחתי מהווה הבסיס ועזרה ההדדית בכל צעד וצעד, הפשטות וה"להסתדר עם מה שיש" מאוד בלטו, הייתה גם רצון ללמוד על מנת ליישם, הת'כלס, נזכרתי באבי שלא זורק דבר כי תמיד יש לו שימוש נוסף, ונזכרתי בשני מליון המהגרים היהודים שהגיעו מאירופה לארה"ב בתחילת המאה הקודמת, הגיעו ברובם עניים מרודים חסרי כל ובנו להם חיים ומעמד.
אולי מה שראיתי שוב מול עיני באוגנדה, דבר שאני לא רואה הרבה בקרב היזמים הרבים שמאכלסים את מחזותנו עם החלום לאקזיט אמריקאי, אולי מה שראיתי שוב לימד אותי שיזמות ביסודה היא לא דרך להתעשר ולהתחרות אלא דרך להתקיים ולקדם את החיים.
מאוד התחברתי לרצינות של האנשים, הפשטות שבהם והרצון להתפתח בצורה מאוד שורשית.
חשבתי עד כמה נהיינו בישראל שבעים מדי, שמנים מדי, "אמריקאים מדי", שכחנו מה שידעו דורות אבותינו וסבנו, שצריך להתאמץ על מנת להגיע, צריך להתמודד עם קשיים על מנת לשנות מציאות, שאפשר להתמודד עם החיים גם ברמה הפשוטה ביותר.
עבר הרבה זמן מאז שייבשנו כאן ביצות, שעבדנו עם מעדרים וחרמשים כמו שראיתי בכל פינה באוגנדה, וטוב שאנחנו כבר לא שם.
אך אולי עם הביצות, הפרדסים ,הפרימוס והמעדר נעלם משהו עמוק יותר אצלנו.
אולי נעלם הדחף הזה ליזום, ליצור ולהקים לא על מנת להיות שבע, בעל בית גדול ומוצלח כמו השכן, אבל על מנת להקים, לקום ולהתקיים.
ופתאום ראיתי את ה Start-Up Nation בזוית קצת אחרת, גאווה מהולה בגעגוע לזמנים פשוטים יותר.

אין תגובות:

פרסום תגובה